שנה חדשה תשפ"ג

בתקופת החגים הזו, לקחתי את עצמי ואת מצלמתי לצפון הרחוק ולדרום הרחוק.

שתי גיחות לא ארוכות למקומות מרגשים, בהם הצלחתי להתחבר אל הטבע ואל עצמי ולכתוב.

משתפת אתכןם בתמונות והגיגים.

מכתש

הכל התחיל בשבר עמוק

שהזיז את הלוחות הטקטוניים ויצר מקום.

פעם היה

של דמעות שלא נבכו

של מילים שלא נאמרו

של קשרים שלא נקשרו

של הבטחות שלא קוימו.

ים של חיים ומוות,

שהסתיר שכבות עמוקות

של פחד.

כשהים התייבש נגלו סלעים

שכבות משקעי סלע רב

שכבות של שתיקה

של מלח על הפצעים

של הכנעה צרובה

כמו מאובן שיכול רק לתת רמז על תקופה אחרת

על חיים שנחיו ונעצרו.

מקורות הפחד

מקרבים אותנו לתוך פנים האדמה

אל הלבה

מקור החיים והמוות

התפר עליו בנוי הקיום.

הלבה יכולה לפרוץ רק מתוך שכבות חלשות, סדוקות מתזוזה פנימית לא מודעת, שכבות של חיכוך רב דורי ויובש קיצוני מתמשך

שכבות שלא יכולות אלא להיכנע לפרץ

ולראות אותו שועט החוצה בלי בקרה,

לראות ולדעת שאי אפשר לחזור אחורה,

הלבה התקררה ושינתה את פני הקרקע. לתמיד.

בתוך נבכי האדמה

מתגלים מעיינות שופעים,

מים חיים זורמים , לרגעים מופיעים בחוץ כמו רכבת תחתית

המסיעה בתוכה פיסות של חיים.

הליכה על האדמה תגלה לנו עליות גדולות על הרי גורל, טונות של חולות נודדים שנדמה שבפסגתם תמצא התשובה ורק כשמגיעים מגלים שזו פאטה מורגנה וכדאי לרדת כי אין צל שם למעלה.

מסדרונות חבויים פתלתלים מהפנטים של חרטה וחמלה בצבעים מטריפים, גאיות עמוקים של הסתרה רב -שכבתית עם עצים ירוקי עד ופריחה לבנה משכרת, שיפולים יפיפיים של בושה עם מקבצי קוצים פרחוניים, גבעות של הצטברות אשמה וספק, עמוסות בגזעים עבים כרותים של מה שהיה פעם יער, בארות יבשים של רדיפה, הרוחות בהן עדיין לא רגועות וכדאי לא להגיע לבד ולהצטייד בחבל, פנס וקסדה.

וסזורות, מפחידות למראה, שאם נצליח לעבור דרכן, נראה שהן שער לרוח חיים חדשה.

נראה שהלוחות הטקטוניים זזים לאט אבל זזים כל הזמן, משמרים ומשנים בו זמנית את המקום.

נראה שהחולות הנודדים לעולם לא יפסיקו לנדוד. נראה שלבה תמיד תמצא שכבות חלשות.

אולי כדאי לקרוא להן גמישות או אמיצות?

ניתן לראות שכל שכבה חדשה בנויה גם מזיכרונות של אבנים קודמות לה ומנסה להיות עוד פיסה של חלק ממקום שראוי לחיות בו.

כדאי לבקר.